Where the story begins
Maybe stories are data with soul.
כשהייתי בת ארבע, אח שלי הגדול קנה לי בובה שרוכבת על רולר בליידס.
אני זוכרת אותה עד היום.
רולר בליידס ורודות ונוצצות.
שיער בוהק.חיוך.
היא רכבה ברחבי הבית שלנו כאילו העולם פתוח לפניה.
יכולתי לצפות בה שעות.
ברכיבה שלה היה אומץ, תשוקה, הרפתקה.
למרות שהיא רכבה רק בסלון שלנו, הרגשתי שבכל פעם
היא יוצאת למסע חדש.
שמרתי אותה קרובה במשך שנים.
כשהייתי בתיכון עשיתי בגרות בתיאטרון ושיחקתי את גוגו מ״מחכים לגודו״.
הרגשתי שגוגו ודידי הם אני.
אני זוכרת את השורות עד היום.
״בסוף אנחנו תמיד מוצאים משהו, דידי,
שייתן לנו להרגיש כאילו אנחנו קיימים.״
״הנה לך אדם ומלואו, מאשים את נעליו במגרעות של רגליו״.
שנים חיכיתי ל״גודו״
עד שהבנתי שזה עליי לייצר אותו.
הבית שגדלתי בו
נולדתי ילדה שלישית למשפחה שנבנתה מחדש אחרי אסון.
אמא שלי, בת 28 בלבד, התאלמנה מבעלה והייתה אז עם שני בנים קטנים.
האחים שלי איבדו את אבא שלהם כשהיו בני שנתיים וחמש.
אבא שלי — איש שילדותו גם היא לא הייתה פשוטה — התאהב באמא שלי ובשני הבנים המוארים שלה.
יחד הם ניסו להשתקם מהאסון.
ובתוך הניסיון הזה נולדתי אני.
קראו לי מיכל.
יש שיגידו שזה שם שמכיל.
מהיום שפקחתי את עיניי, המשפחה שלנו הייתה מפעל חיי.
את התפקיד — הפורמלי והבלתי פורמלי — של לחבר בינינו אני ממשיכה לשחזר גם בחיי האישיים וגם בחיי המקצועיים.
לפעמים אני אוהבת את התפקיד הזה.
לפעמים פחות.
אני גם מוקירה עליו, וגם מנהלת איתו יחסים של תנועה, התקדמות, אחריות וחופש.
לפעמים אני מרגישה כמיהה עזה לפצות את האחים שלי על מה שנלקח מהם.
לא משנה כמה אהבה הייתה בבית וכמה יחסים עמוקים נבנו מחדש — החוסר הזה חי בתוכי.
בשנים האחרונות אני לומדת להגיע אליו מתוך אהבה, ולא מתוך אשמה.
כשהייתי ילדה אהבתי לאסוף דברים.
היה לי אוסף מדבקות.
בעמוד אחד — בנות ים.
בשני — כוכבים.
ובשלישי — עצים ועלים.
אהבתי לסדר אותם עד שהרגישו כמו משפחה.
כשהאחים שלי כבר עזבו את הבית, הייתי ממציאה שיחות איתם,
מדמיינת שהם מתקשרים אליי.
לפעמים אפילו הייתי ממציאה ריבים על השלט בזמן שאני רואה טלוויזיה לבד.
היו לי גם טרולים.
כילדה, שיחקתי שעות לבד - לפעמים האחות הגדולה, לפעמים האח הגדול, לפעמים האמא — ולפעמים גם האבא.
אהבתי לקחת חלקים שונים ולחבר אותם יחד.
ההוויה שלי היא קבוצתית.
מכל אחד מבני המשפחה שלי למדתי משהו על החיים.
כולם יחד הם ההשראה למחקר שלי ולעבודה שלי.
המשפחה שלי לימדה אותי את ההבדל
בין לא למות לבין לחיות —
ובין לחיות לבין להיות ערים באמת.
יש לי משפחה משלי
בגיל 19 התאהבתי ברונן.
משהו בהוויה שלו התחבר לי עם החלום לבית.
כשהוא נמצא אני מרגישה שהכול במקום.
רונן הוא אדם צנוע ושורשי, למרות — ואולי בזכות — שהוא מוכשר, חכם וחזק.
נישאנו.
נולדו לנו שלושה ילדים.
אין שבוע שאני לא צובטת את עצמי להוקיר תודה על כך שכל זה קרה.
משפחה רגילה שהיא יוצאת דופן.
רגילות הייתה — ועודנה — חלום עמוק שלי.
רונן ואני גדלנו בבתים שונים מאוד.
ההורים של רונן נולדו במרוקו ועלו לארץ עם מעט עברית ומעט משאבים.
בזכות מוח מבריק, לב זהב וחריצות אין־קץ הם בנו בית בלי תקרות זכוכית.
הם גידלו ארבעה ילדים, שכל אחד מהם הוא נס.
בבית של רונן יש עברית צחה, איפוק, סבלנות גדולה ואריסטוקרטיות.
המטבע שסוחרים בו הוא עשייה ומצוינות.
שם למדתי שיעור גדול בהתמדה, במאמץ ובסטנדרטים גבוהים.
ההורים שלי צברים.
הזהות המשפחתית שלהם שזורה בסיפור היהודי והישראלי.
החיים שלהם רוויים משברים אישיים שנשזרו במשברים קולקטיביים.
בבית שלי הלשון חופשית, ובלתי אמצעית.
יש ביטחון ישראלי שמאפשר לשחק עם העברית ועם העולם.
הגבולות הם לפעמים הצעה. פינות נועדו כדיי לעגל אותן.
טעויות הן דבר שיש לשאוף אליו — כי אין סיכוי בלי סיכון.
המטבע שסוחרים בו הוא תעוזה והמצאה.
ההורים שלי לימדו אותי שיעור גדול בכך שהרצון הוא הכוח שמניע את העולם.
המכנה המשותף — כמעט היחיד — בין שתי המשפחות שלנו הוא ארגזי החוסן ואהבת האדם.
את השילוב המיוחד בין שני הבתים האלה אני חולמת להעביר לילדים שלנו.
השונות בינינו היא לפעמים מקור לקונפליקט, לפעמים לתסכול —
אבל רוב הזמן אנחנו נישאים על הגלים של הים המשותף שלנו,
בחדווה ובאהבה.
החיבור בין רונן לבית שלי וביני לבין הבית שלו לימד אותי שיעורים עמוקים על קבוצות ועל בני אדם —
וגם גרם לי לאהוב את המקצוע שלי אפילו יותר.
שהתאהבתי שוב בפסיכולוגיה
אני זוכרת את התחושה בגוף בשבועות הראשונים ללימודי הפסיכולוגיה.
הרגשתי לראשונה שיש עולם מדעי שמנסה להבין בדיוק את הדברים שתמיד סקרנו אותי.
כשלמדתי על תיאוריית ההתקשרות הבנתי מיד:
על זה אני רוצה לעשות דוקטורט.
המנחה שלי, פרופ׳ מריו מיקולינסר, לימד אותנו שכל מערכות היחסים שלנו היום מנהלות שיחה עם מערכות היחסים הראשונות שלנו.
הרעיון הזה שינה את הדרך שבה אני רואה אנשים.
כל קשר בהווה מדבר עם קשר שכבר היה.
והשניים יחד מעצבים את העתיד.
שם גם הבנתי משהו על הבחירה המקצועית שלי.
יש בה חוזה לא כתוב.
חוזה שמבקש ממני לפגוש את מה שמפחיד אותי,
את מה שמעציב אותי,
ואת מה שמכעיס אותי.
דווקא שם מתרחב גם מה שמשמח ומרגש אותי.
רונן הסכים להצטרף למסע הזה.
מסע שמביא גם משמעות וגם קרבה — למרות שמדי פעם הוא מתחרט…
אני אוהבת לעזור לאנשים להרגיש מובנים.
לפגוש את מה שכואב להם ואת מה שמשמח אותם — ולגלות בתוכם את הכוח להתקדם ולהשתנות.
אני אוהבת לקחת רעיונות מורכבים מהמדע בפסיכולוגיה ולהפוך אותם לחיים, פשוטים ונגישים.
זה נותן לי אנרגיה כל בוקר מחדש.
את רוב ימי העבודה שלי אני מבלה בארגונים.
גם אחרי עשרים שנה של לימודי פסיכולוגיה אני עדיין מתרגשת ממה שאני יודעת,
סקרנית לגבי מה שאני עוד לא יודעת,
ולא חוששת משעמום או מהשנים שעוברות.
כל עוד המוח שלי עובד — אני מתכננת להיות פסיכולוגית.
למה אני עושה את מה שאני עושה
לא מעט אנשים שאלו אותי לאורך השנים האם אני מביאה את כל כולי לעבודה.
ברור.
מה עוד יש לנו להביא?
עבודה היא אחת הזירות המרכזיות שבהן בני אדם מחפשים משמעות, וזהות.
אנחנו לא סוחרים שם רק בפרנסה.
אנחנו סוחרים גם בהגשמה, סיפוק, אהבה, תשוקה, חברות עמוקה ושייכות.
במחקר שלנו על צמיחה מטראומה ראינו שיזמות ועשייה מהווים ציר ריפוי.
עולם העבודה מחבר בין ההתרגשות שלי ממילים ורגש לבין ההתרגשות של הוריי ממעשים.
עוד מהבובה שלי שרכבה במקצוענות על רולר בליידס,
אני מתרגשת לראות אנשים באלמנט שלהם.
אני נהנית לראות צוותים מנצחים ביחד — ולא לבד.
והיום יש לי הזכות לעזור לאנשים לגלות את מלוא התפארת האנושית שלהם.
התפארת האנושית תמיד ריתקה אותי.
תמיד נמשכתי לחקור את מה שעובד.
אני קמה כל בוקר לפגוש צוותים, הנהלות ואנשים,
לפתוח יחד איתם את השיחה הכי מקדמת על עצמם, על הארגון שלהם —ועל החיבור ביניהם.
אני מאמינה שבחיבור הזה מתרחש קסם.
נועדנו לחבר את הלב שלנו לגובה יצירת הידיים שלנו.
אני עוזרת לאנשים להבין את הסיפור שלהם —
ולכתוב את הפרק הבא שלו בבהירות.
תודה שקראתם את הסיפור שלי.